יש טעות אחת שחוזרת שוב ושוב בשיח הישראלי: הנטייה לחשוב שהאיום על הדמוקרטיה מופיע רק כשהוא עטוף במדים, בצווים גלויים או בהכרזה דרמטית. בפועל, דמוקרטיות נשחקות לעיתים קרובות בדרך אחרת לגמרי. לא בהכרח באמצעות ביטול בחירות, אלא באמצעות ריקון תוצאתן. לא תמיד באמצעות השתלטות חיצונית, אלא באמצעות הצטברות ארוכה של מוקדי כוח שאינם תלויים בבוחר. לא תמיד באמצעות אלימות, אלא דרך פרשנות, בלימה, ניהול־יתר, הפחדה מוסדית, ומבנה שבו הקלפי נותרת על כנה — אך יכולת המשילות שנולדה ממנה הולכת ונשחקת.

המאמר הזה אינו טוען שכל ביקורת על ממשלה נבחרת היא בלתי לגיטימית. הוא אינו טוען שכל מחאה היא הפיכה, שכל שופט הוא סוכן פוליטי, או שכל יועץ משפטי מבקש לעקור את הדמוקרטיה. טענה כזאת תהיה גסה מדי, קלה מדי, וחלשה מדי. הטענה כאן עמוקה יותר: לאורך ההיסטוריה הישראלית, ובמיוחד במחנה השלטון ההיסטורי של השמאל הציוני הממסדי, הופיע שוב ושוב דפוס חוזר של אי־אמון בריבונות הבוחר כאשר הבוחר סטה מן הנתיב הרצוי. הדפוס הזה לבש צורות שונות לאורך השנים. בשלביו המוקדמים הוא הופיע במסגרת מפלגתית, קיבוצית וחשאית. בהמשך הוא לבש אופי מוסדי יותר: משפטי, פקידותי, תקשורתי, חינוכי וביטחוני־סמלי. אך החוט המקשר נותר דומה: אם הציבור בוחר "לא נכון", חובה לבלום, לעכב, לפרש מחדש, או לנהל את החלטתו מגבוה.

כדי להבין את עומק הבעיה, צריך להפסיק לחשוב רק במונחים של אירוע בודד ולהתחיל לחשוב במונחים של דוקטרינה. לא דוקטרינה כתובה, לא מסמך רשמי עם כותרת, אלא דפוס פעולה היסטורי. דפוס כזה נמדד לא רק במה שמכריזים עליו בגלוי, אלא במה שבונים לאורך זמן, במה ששומרים בצד, במה שלא מוכנים להפקיד באמת בידי הציבור, ובמה שמופעל ברגעי משבר. בנקודה הזאת מתברר שהוויכוח על דמוקרטיה בישראל אינו רק ויכוח על אידיאולוגיה, אלא על מוקדי כוח. מי מחליט, מי בולם, מי מפרש, מי מכתיב, ומי נאלץ שוב ושוב ללמוד שהקול שלו בקלפי אינו סוף הדרך אלא רק תחילתו של מסלול עקיפה.

<p>כדי להבין את עומק הבעיה, צריך להפסיק לחשוב רק במונחים של אירוע בודד ולהתחיל לחשוב במונחים של דוקטרינה. לא דוקטרינה כתובה, לא מסמך רשמי עם כותרת, אלא דפוס פעולה היסטורי. דפוס כזה נמדד לא רק במה שמכריזים עליו בגלוי, אלא במה שבונים לאורך זמן, במה ששומרים בצד, במה שלא מוכנים להפקיד באמת בידי הציבור, ובמה שמופעל ברגעי משבר. בנקודה הזאת מתברר שהוויכוח על דמוקרטיה בישראל אינו רק ויכוח על אידיאולוגיה, אלא על מוקדי כוח. מי מחליט, מי בולם, מי מפרש, מי מכתיב, ומי נאלץ שוב ושוב ללמוד שהקול שלו בקלפי אינו סוף הדרך אלא רק תחילתו של מסלול עקיפה.

אחד הפרקים הטעונים ביותר, והפחות נוחים לעיכול, בהיסטוריה של ראשית המדינה נוגע לסליקים שנותרו או הוקמו גם לאחר הקמת המדינה וצבאה. כאן חשוב להיזהר מפשטנות. לא כל סליק מעיד בהכרח על תוכנית הפיכה מוכנה. לא כל מאגר נשק חשאי הוא הוכחה לרגע מרד מתוכנן. אבל בדיוק משום כך, העובדות הבסיסיות נעשות משמעותיות יותר: מדינת ישראל קמה. צה"ל נוסד. הממלכתיות החדשה דרשה ריכוז סמכות, אחריות, ומשמעת תחת גוף מדינתי אחד. ובכל זאת, בקיבוצים מסוימים של הקיבוץ הארצי נשמרו או נבנו מאגרי נשק חשאיים גם לאחר שהמדינה כבר פעלה כריבון.

בפרסומים מאוחרים, כולל בתוך זיכרון הקיבוצים עצמם, נזכר הסליק בגזית כמבנה שהוקם בשנת 1950 — השנה שבה עבר הקיבוץ למיקומו הקבוע. גם במסילות תועד גילוי של אמצעי לחימה ותחמושת בשנים שלאחר הקמת המדינה. עצם העובדה הזאת חשובה יותר מכל דרמטיזציה: נשק נשמר מחוץ למסגרות הפיקוח המדינתיות בתקופה שבה המדינה כבר תבעה לעצמה מונופול על הכוח. זה אינו פרט טכני. זהו סימן תרבותי ופוליטי של אי־אמון.

הסליק, במובן העמוק, אינו רק מחסן תת־קרקעי. הוא רעיון. הוא אומר: איננו מוכנים להפקיד את כל הכוח בידי הסדר הממלכתי החדש. נשמור לעצמנו עתודה. נשמור לעצמנו כוח נסתר. נשמור לעצמנו אפשרות. אפשר כמובן לנסח זאת בשפה מרוככת — חרדת חירום, זיכרון מלחמה, אי־ודאות ביטחונית, או אמונה שהמדינה עדיין אינה יציבה דיה. אבל גם השפה המרוככת אינה מוחקת את העובדה העקרונית: כוח מפלגתי־אידיאולוגי הוחזק מחוץ למסגרת המדינה.

כאן צריך להבין גם את הרקע האידיאולוגי. מפ"ם והשומר הצעיר של אותן שנים לא היו סתם עוד זרם ציוני. הם נשאו בתוכם יסודות רדיקליים, מרקסיסטיים ולעיתים גם זיקה רגשית עמוקה אל ברית המועצות, לפחות עד המשבר הטראומטי של תחילת שנות החמישים. בתוך עולמם, הימין הלאומי לא נתפס תמיד כיריב לגיטימי בתוך דמוקרטיה, אלא לעיתים כאיום מעמדי, רעיוני והיסטורי. החשד כלפי תנועת החירות, כלפי בגין, וכלפי האפשרות שהממלכתיות תתיישר יום אחד עם רצון בוחר שאינו "נכון", לא היה רק חשש תיאורטי. הוא חלחל אל השפה, אל החינוך, אל הסולידריות הפנים־מחנאית, ואל היחס למנגנוני הכוח.

לכן, גם בלי לטעון טענה שאי אפשר להוכיח במלואה — כאילו כל סליק נועד במפורש להפיכה עתידית — אפשר לקבוע מסקנה חזקה בהרבה: עצם קיומם של מוקדי כוח חשאיים לאחר הקמת המדינה מלמד שחלקים במחנה השליט הישן לא הפנימו באמת את עקרון הריבונות הממלכתית. הם לא ביטחו את עצמם רק מפני אויב חיצוני. הם ביטחו את עצמם מפני האפשרות שהמדינה עצמה, דרך הבוחר, תתפתח בכיוון שלא יישא חן בעיניהם.

אחד הרגעים המכריעים להבנת התודעה הזאת הגיע לא דרך בחירות, אלא דרך התמוטטות אמונה. פרשת מרדכי אורן ומשפטי פראג פגעו בעומק נפשה של מפ"ם ושל הקיבוץ הארצי. האיש שייצג את המפלגה, ופעל מתוך זיקה עמוקה לעולם הסוציאליסטי, נעצר, הואשם, ושימש כחלק ממופע הראווה האפל של פרויקט טיהור סטליניסטי. הזעזוע היה עצום, אך הוא לא מחק בן־לילה את המבנה הרעיוני שקדמה לו תקופה ארוכה של נאמנות, אמונה, ושל חשד עמוק כלפי עולם פוליטי אחר.

האירוע הזה חשוב לא מפני שהוא מוכיח בגידה, אלא מפני שהוא חושף שבר. הוא מגלה שהמחנה שדיבר בשם הקדמה, השוויון והמוסר ההיסטורי, נשען גם על תודעת כוח מפלגתית קשוחה מאוד, שלא תמיד ידעה להבחין בין ריבונות העם לבין ריבונות המחנה. כשהשבר הגיע, הוא לא יצר יש מאין את הבעיה — הוא רק חשף עד כמה עמוקה הייתה האמונה שלפיה ישנם כוחות היסטוריים "נכונים" יותר מן הציבור הממשי.

וכאן כדאי לדייק: לא כל מי שחי בתוך המערכת הזאת ביקש לעקוף את הדמוקרטיה. אבל המערכת עצמה התרגלה לחשוב על עצמה לא רק ככוח פוליטי, אלא כחלוץ היסטורי. מחנה שמבין את עצמו כחלוץ היסטורי מתקשה מאוד להכיר באפשרות שהעם יעדיף דרך אחרת. זו הסיבה שסליק פיזי וסליק תודעתי צומחים לעיתים מאותו שורש.

המהפך של 1977 היה הרבה יותר מניצחון של מנחם בגין. הוא היה רגע גילוי. במשך כמעט שלושה עשורים התקיימה בישראל מסגרת שלטונית שבה מפא"י, ולאחר מכן העבודה, שלטו לא רק בממשלה אלא כמעט בכל שכבות העומק של המדינה: בהסתדרות, בשירות הציבורי, בחברות הכלכליות הגדולות, בחינוך, בתקשורת, בצבא, באקדמיה ובשפה הציבורית. במצב כזה, השלטון חדל להיראות כשלב פוליטי חולף. הוא נעשה טבע.

כאן טמונה משמעותו העמוקה של 1977. בגין לא רק זכה בבחירות. הוא שבר את ההנחה שהמדינה שייכת למחנה אחד, ושהבוחר רשאי רק לאשרר את הסדר הקיים. הזעזוע שיצר המהפך לא היה זעזוע של מספר מנדטים בלבד. הוא היה זעזוע של אליטה שגילתה שלעם יש רצון משלו — רצון שאינו מבקש עוד להישמע למנגנוני הכוונה הישנים.

בליל המהפך יוחסה ליצחק בן־אהרן אמירה שהפכה מאז לסמל. גם אם מקבלים את העובדה שהנוסח העממי שנחרת בזיכרון הציבורי חד יותר מן הנוסח המתועד והמרוכך יותר שיוחס לו בפועל, הרוח אחת היא: קושי עמוק לקבל את הכרעת העם כאשר העם בוחר אחרת. לא מדובר כאן בשאלת דיוק פילולוגית בלבד. הנוסח המדויק חשוב, אבל חשובה ממנו המשמעות ההיסטורית. הרגע ההוא חשף בפומבי מה שהיה קיים כבר קודם כתחושה: הריבון לגיטימי כל עוד הוא ממשיך לבחור במחנה "האחראי". כשהוא סוטה, לגיטימיות הבחירה עצמה מתחילה להתערער.

מכאן מתחיל דפוס ההמשך. לא עוד סליקים באדמה, אלא סליקים בתוך המוסדות. לא עוד נשק מחוץ למדינה, אלא רשתות השפעה, נאמנויות, שפה משפטית, שליטה תרבותית, ועוצמה בירוקרטית שאינה מתחלפת עם ממשלה. בגין ניצח בקלפי. אבל הרבה מאוד מן המדינה האפקטיבית נשארה בידי אותם מחנות, אותם הרגלים, ואותה תודעה של בעלות.

כדי להבין את עומק הבעיה, צריך לתאר את הדפוס לא כאירוע חד־פעמי אלא כשרשרת פעולה. דפוס אגירת הכוח החוץ־פרלמנטרי פועל בדרך כלל בארבעה שלבים.

השלב הראשון הוא בניית מוקדי כוח שאינם תלויים בבוחר. בעבר אלו היו תנועות, קיבוצים, מנגנונים מפלגתיים, ועוגנים חומריים. בהמשך זה נעשה באמצעות שירות ציבורי, מוקדי ייעוץ, מערכת משפטית, תקשורת, אקדמיה, וארגונים בעלי השפעה עצומה על עיצוב השיח והלגיטימיות.

השלב השני הוא יצירת שפת חירום. כדי להצדיק עקיפת ריבון, צריך קודם לשכנע שהריבון עצמו מסוכן. לכן היריב הפוליטי אינו מוצג כיריב. הוא מוצג כפשיסט, כאיום קיומי, ככוח שחייבים להציל ממנו את המדינה. מרגע שהשפה הזאת נקלטת, בלימה חוץ־קלפית כבר אינה נראית כהפקרת הדמוקרטיה — אלא כהצלתה.

השלב השלישי הוא הפעלת מנופי לחץ שאינם חלק ממשחק הבחירות. כאן נכנסים המשפט, העתירות, הייעוץ המחייב, מסגור תקשורתי, לחץ בינלאומי, ולעיתים גם שימוש בהון שירותי או ביטחוני כסוג של איום ציבורי. לא תמיד צריך לבטל חוק. די להאט, לעכב, להקפיא, להפחיד, לייצר מחיר, ולהבהיר לממשלה שהמנדט שלה מוגבל מראש על ידי כוחות שמעולם לא נבחרו.

השלב הרביעי הוא קיבוע. ברגע שכלי כזה עובד פעם אחת, הוא אינו נעלם. הוא נשמר לסיבוב הבא. הוא נעשה חלק מן הכללים הבלתי כתובים של המערכת. כך נוצרת מדינה שבה הבחירות מתקיימות, אבל ההכרעה איננה נקודת הסיום של הפוליטיקה אלא רק תחילת המו"מ האמיתי מול המנגנונים שלא הוחלפו.

המילה “פשיזם” ממלאת בשיח הישראלי תפקיד מכריע. לעיתים היא מתפקדת לא כמושג היסטורי מדויק, אלא כרישיון רגשי ומוסרי להקצנה. ברגע שהיריב מוגדר כפשיסט, אין עוד צורך להתמודד עם טענותיו. אין עוד צורך להבין את ציבור בוחריו. אין עוד צורך לבחון את הכשלים שהובילו אותו לנצח. מרגע זה אפשר לעבור מיד לשלב הבא: מצב חירום, שלילת לגיטימיות, וטענה שלפיה אין זו עוד פוליטיקה רגילה אלא מאבק אחרון על עצם קיום הדמוקרטיה.

זו אחת הסיבות שצריך לנהוג זהירות גם מצד ימין. מוסוליני אכן צמח מתוך המסורת הסוציאליסטית והסינדיקליסטית, אך הפשיזם כאידיאולוגיה בשלה כבר הלך לדרך אחרת, לאומנית, אוטוריטרית ואנטי־ליברלית. המסקנה החשובה אינה "הפשיזם הוא שמאל" בנוסחה פשטנית, אלא משהו אחר: אסור להשתמש בקטגוריה הזאת כרובה אוטומטי נגד כל יריב פוליטי. מי שעושה זאת אינו מגן על הדיוק ההיסטורי; הוא מחפש הצדקה רגשית למנגנון עקיפה.

כאשר כל ממשלת ימין מוצגת כאיום משטרי קיומי, וכאשר כל ניסיון למשול באמת מוצג כאיתות לפשיזם, הציבור לומד דבר פשוט: יש קבוצות במרחב הישראלי שלא יקבלו לעולם הכרעה לאומית הסוטה מערכיהן, ולכן הן ינסחו כל סטייה כמצב חירום. כך הופכת המילה “פשיזם” ממונח ניתוחי לכלי משילות של מי שאינם מוכנים להישלט על ידי הקלפי.

בין גזית 1950 לבין ישראל של העשורים האחרונים עבר הכוח תהליך של מיסוד. בעבר, מוקד הכוח הנפרד היה יכול להיות חומרי, ארגוני, סודי. עם השנים, ככל שהמדינה התחזקה, הכוח הזה עבר תרגום. במקום מחסן חשאי, נבנה מנגנון פורמלי לכאורה. במקום נשק באדמה — שפה של נורמות, סבירות, חוות דעת מחייבות, אי־שפיטות שהפכה לשפיטות, והתרחבות מתמדת של כוחה של מערכת שאינה עומדת לבחירה.

כאן נכנס מה שאפשר לכנות “הסליק הרגולטורי”. אין זה גוף אחד, ואין זה אדם אחד. זהו מרחב כוח שלם: ייעוץ משפטי שמסוגל להכתיב לממשלה מה מותר לה לחשוב; פרקליטות שמקבלת מעמד כמעט בלתי חדיר לביקורת ציבורית; בית משפט שמרחיב את עילות ההתערבות שלו עד שלעיתים הוא קרוב להחלפת שיקול הדעת של הדרג הנבחר; ושיח ציבורי שמעניק לכל המנגנון הזה הילה של מקצועיות שאינה זקוקה לאישור ריבוני.

הטענה כאן אינה שכל מוסד כזה הוא בלתי לגיטימי. להפך. כל מדינה מודרנית זקוקה לביקורת שיפוטית, לייעוץ משפטי, לאכיפה עצמאית ולפקידות מקצועית. אבל ברגע שכל המרכיבים הללו מצטברים יחד בתוך תרבות פוליטית שמתקשה להכיר בהכרעת הבוחר, הם מפסיקים להיות רק מסגרת. הם נעשים מאגר כוח אלטרנטיבי. בדיוק כפי שסליק פיזי אינו מופעל ביום־יום אך ממתין לשעת משבר, כך גם הסליק הרגולטורי אינו חייב להכריע כל יום. די בכך שהוא שם, מוכן, זמין, ונתפס כעליון ברגע שבו הממשלה הנבחרת מבקשת לזוז באמת.

שנת 2023 סיפקה הדגמה חדה במיוחד למעבר הזה. המחאה נגד הרפורמה המשפטית הייתה רחבה, רבת משתתפים, לגיטימית במובנים רבים, ומבחינות מסוימות אף ביטאה אנרגיה אזרחית בריאה. דמוקרטיה אינה מתקיימת בלי מחאה. היא אינה מתקיימת בלי התנגדות חריפה. היא אינה מתקיימת בלי האפשרות לומר לממשלה: לא.

אבל המחאה הזאת כללה גם משהו נוסף, מטריד יותר: שימוש גובר בהון השירותי, הביטחוני והסמלי של קבוצות מפתח במערך המילואים כאמצעי לחץ על הכרעה פוליטית. כאן צריך לדייק מאוד. לא כל מכתב מחאה של מילואימניקים הוא “הפיכה”. לא כל אזהרה של טייס או קצין היא מרד. אבל ברגע שבו קבוצות מפתח מאותתות שהמשך השירות תלוי בתוצאה החוקתית הרצויה להן, הוויכוח כבר איננו אזרחי גרידא. הוא נעשה שאלה על גבול הכוח.

מדינה דמוקרטית מניחה שהצבא כפוף לדרג הנבחר. היא אינה בנויה על ההנחה שמעמד השירות הופך את משרתי המילואים לבעלי מניה־זהב במשטר. מחאה אזרחית מותרת; שימוש בהון השירותי המצטבר של קבוצה כדי להטיל וטו אפקטיבי על ממשלה נבחרת הוא כבר דבר אחר. הוא חלק מאותו דפוס רחב יותר: כאשר הקלפי מניבה תוצאה לא רצויה, מגייסים משאבים אחרים — מוסדיים, משפטיים, תקשורתיים, ולעיתים גם ביטחוניים־סמליים — כדי להכתיב מחדש את גבולות המותר.

כדאי להיזהר גם כאן מהפרזה. ישראל אינה המדינה היחידה שבה אליטות ממסדיות מנסות לרכך או לעכב חילופי שלטון עמוקים. דמוקרטיות ותיקות אחרות הכירו תופעות דומות: מפלגות שלטון ממושכות שבנו סביבן בירוקרטיה נאמנה, מערכות ציבוריות שנשארו בשליטתן גם אחרי הפסד בקלפי, וקושי של הסדר הישן להכיר בכך שהשלטון אינו רכושו הטבעי.

באיטליה, המושג partitocrazia תיאר במשך שנים דגם שבו מפלגות אינן רק מתחרות על שלטון, אלא מחזיקות במבני עומק שקשה מאוד לעקור גם כאשר מתרחש שינוי אלקטורלי. בבלגיה ראו כיצד מערכת מוסדית סבוכה יכולה להמשיך לפעול במשך חודשים ארוכים גם בלי ממשלה נבחרת מתפקדת במלואה. ביפן, שלטון ממושך של ה־LDP יצר דפוס שבו חילוף שלטון לא פירק מיד את כל מבני הכוח שנבנו סביבו. ההשוואות הללו אינן הוכחה גמורה לדבר־מה ישראלי. אבל הן מבהירות שהתופעה עצמה מוכרת: אליטה ממושכת לומדת להשקיע פחות רק בבחירות ויותר במנגנונים שמבטיחים שליטה גם מעבר להן.

הייחוד הישראלי אינו עצם קיומו של דפוס כזה, אלא החיבור החריג בין מרכיב אידיאולוגי, מרכיב ביטחוני, מרכיב משפטי ומרכיב זהותי. בישראל, שינוי שלטוני עמוק נוגע לא רק למדיניות מסים או רווחה. הוא נוגע לביטחון, ליהדותה של המדינה, לזהות ההיסטורית שלה ולשאלה מי רשאי לפרש את רצון הציבור. לכן מוקדי הכוח החוץ־קלפיים כאן נוטים להיות טעונים יותר, דרמטיים יותר, ומוכנים יותר להציג את עצמם כשומרי הדמוקרטיה גם כשהם מגבילים בפועל את תוצאתה.

חשוב לכתוב ביושר: ישראל אינה דיקטטורה. חילופי שלטון אכן התרחשו בה. ממשלות קמו ונפלו. ב־1977 התרחש מהפך היסטורי בלי התפרקות מדינתית. בשנות התשעים חזר השמאל לשלטון בדרך דמוקרטית. גם בעשורים האחרונים נבנו קואליציות בלתי צפויות ונשברו מבנים ישנים. זהו הישג חשוב של המשטר הישראלי, ואסור למחוק אותו לשם פולמוס.

אבל גם ההישג הזה אינו צריך לעוור. הבעיה אינה בחילוף הפורמלי בלבד. הבעיה היא בכוח האפקטיבי. ממשלה יכולה להתחלף, אך מוקדי ההכרעה שנותנים לה או שוללים ממנה יכולת משילות אמיתית אינם מתחלפים באותו קצב. אפשר לנצח בקלפי ועדיין לגלות שבית המשפט, הייעוץ המשפטי, מנגנוני השירות הציבורי, מסגרות הלגיטימציה התרבותיות, והון השירות הביטחוני המגויס פוליטית — כולם פועלים כאילו יש להם זכות וטו.

לכן השאלה אינה אם הדמוקרטיה הישראלית “קיימת” או “אינה קיימת”. השאלה היא איזה משקל ממשי נותר להכרעת הריבון בתוך מכלול מוסדי שצמח מסביב לה. אם הקלפי קובעת רק עד לנקודה שבה מנגנוני העומק מחליטים לבלום, לעכב, לפרש או לסחוט — הריבונות קיימת רק למחצה.

מי שמזהה את הדפוס הזה אינו חייב להיגרר לאנטי־ממלכתיות. ההפך הוא הנכון. אם הבעיה היא אגירת כוח מחוץ לקלפי, הפתרון אינו פירוק המדינה אלא השבתה להיררכיה ברורה יותר.

ראשית, צריך להסדיר מחדש את מעמד הייעוץ המשפטי כך שיהיה חזק, עצמאי ומקצועי — אך לא מוקד שלטוני חלופי. ייעוץ צריך להזהיר, לא למשול. הוא צריך להאיר את גבולות הדין, לא להחליף את שיקול דעתה של הממשלה בכל מקום שבו היא טועה בעיניו.

שנית, צריך לקבוע בחקיקה את גבולות ההתערבות השיפוטית בשאלות מדיניות, מינויים והרכב ממשלה. בית המשפט צריך לבלום חריגות מובהקות מסמכות, שחיתות קשה, פגיעה בזכויות יסוד והליך פגום. אבל הוא אינו אמור להפוך לרשות־על שמכריעה במקום הציבור ונציגיו בכל פעם שהמחלוקת נעשית טעונה.

שלישית, צריך לעגן נורמה ציבורית ברורה שלפיה הון ביטחוני ושירותי אינו מנוף וטו פוליטי. אזרחים ומשרתי מילואים רשאים למחות, לדבר, להפגין ולהשפיע. אבל אסור שהשירות הצבאי יהפוך למטבע חליפין חוקתי.

רביעית, צריך לחזק את הכנסת. חלק ניכר מן העוצמה שצברו מנגנוני העומק נולד מחולשתה של הכנסת כרשות מחוקקת ומפקחת. כנסת חלשה מייצרת ואקום; ואקום מזמין שלטון פרשני.

חמישית, צריך להשיב לשיח הציבורי את המושג “ריבון” לא כסיסמה אלא כעיקרון מארגן. הריבון אינו הרחוב, ואינו בית המשפט, ואינו הפרשן, ואינו האליטה שמסבירה לעם מה היה צריך לבחור. הריבון הוא הציבור הבוחר. זה אינו פותר כל בעיה, אבל זו נקודת המוצא שאי אפשר לעקוף בלי לשחוק מבפנים את המשטר כולו.

הסליקים של השנים הראשונות, הזעזוע של 1977, ההתרחבות הארוכה של מוקדי כוח לא־נבחרים, והשימוש הגובר במנגנוני בלימה חוץ־קלפיים אינם זהים זה לזה. אסור לאבד פרופורציות. ההיסטוריה אינה קו ישר, וההווה אינו העתק של העבר. אבל הם כן חושפים דפוס מתמשך: קושי עמוק של חלקים בעלי השפעה במחנה הישן להפקיד באמת את גורל המדינה בידי ריבון שאינו נשמע עוד למרותם התרבותית, המוסדית והרעיונית.

זוהי דוקטרינת ההפיכה במובנה העמוק. לא הפיכה של טנקים ברחובות, אלא הפיכה של משטר פרשני שמוכן לקבל את הקלפי רק כל עוד הקלפי מצייתת. לא שלילת בחירות, אלא ריקון כוחן. לא ביטול הריבון, אלא הקטנתו למעמד של מעניק לגיטימציה חלקית בלבד.

המאבק האמיתי על הדמוקרטיה בישראל אינו בין בעד ונגד ביקורת, בעד ונגד משפט, בעד ונגד מחאה. הוא בין שתי תפיסות של ריבונות. האחת אומרת: העם רשאי לבחור, אך אסור לו באמת להחליט אם האליטה חושבת שטעה. השנייה אומרת: העם רשאי לבחור גם אחרת, וגם אז חובת המוסדות היא לשרת את המשטר הדמוקרטי ולא להחליף אותו.

כל עוד השאלה הזאת לא תוכרע, ישראל תמשיך לחיות בתוך משטר שבו ההפיכה אינה אירוע קיצוני — אלא פיתוי קבוע. לא תמיד רועש. לא תמיד גלוי. אבל תמיד נוכח ברקע, מוכן לפעול ברגע שבו הציבור שוב יעז לבחור “לא נכון”.