יאיר גולן מציב את עצמו כבר שנים בלב סערה ציבורית מתמשכת. הסערה הזאת אינה דועכת. היא מתחדשת כמעט בכל פעם שהוא בוחר להתנסח בקיצוניות, לטעון בשם מוסר לאומי, להזהיר מפני הידרדרות דמוקרטית, ובאותה נשימה להשתמש בשפה שמערערת את היסודות שעליהם נשענת אותה דמוקרטיה. התבטאויותיו החריפות נגד הממשלה, נגד ציבור המתיישבים, נגד הציבור החרדי, נגד כלי תקשורת המזוהים עם יריביו, ונגד מדיניות ישראל בזמן מלחמה, מעלות שאלה קשה שחורגת מן הוויכוח הפוליטי היומיומי: היכן עובר הגבול בין ביקורת דמוקרטית לגיטימית לבין רטוריקה ארסית שמחלישה את החוסן הלאומי ומשרתת, גם אם לא התכוונה לכך, דה־לגיטימציה של ישראל מבפנים ומבחוץ.
השאלה הזאת אינה שולית. ישראל אינה מדינה רגילה המנהלת ויכוח אקדמי שקט בין מפלגות. היא מדינה קטנה, מאוימת, מוקפת אויבים, חשופה לזירות לחימה פיזיות ותודעתיות, ונמצאת תחת לחץ בינלאומי מתמשך. כל מילה של מנהיג ציבורי בכיר בישראל אינה נשארת בתוך גבולות האולפן שבו נאמרה. היא יוצאת החוצה, מתורגמת, נשלפת מהקשרה, מוטענת מחדש ומופיעה בזירות שבהן ישראל נדרשת להגן על עצם זכותה להגן על עצמה. במציאות כזאת, שפה פוליטית אינה רק סגנון. היא חלק ממערך הביטחון הלאומי.
גולן אינו אזרח אנונימי ברשת חברתית. הוא אינו מפגין כועס שנשא שלט בכיכר. הוא אינו חבר פאנל שמחפש עוד כותרת. הוא אלוף במילואים, סגן רמטכ״ל לשעבר, חבר כנסת לשעבר, סגן שר לשעבר ויו״ר מפלגת “הדמוקרטים”. הוא מדבר מתוך הון ציבורי שנבנה במשך שנים במדים. הציבור הישראלי מזהה אותו עם מערכת הביטחון, עם הפיקוד הבכיר, עם חדרי הערכת מצב, עם אחריות מבצעית ועם סמכות ממלכתית. לכן כל משפט שלו נושא משקל אחר. הדרגות כבר אינן על כתפיו, אך הן ממשיכות לרחף מעל כל הברה והבהרה שלו.
המאמר הזה אינו שולל את זכותו של גולן לבקר. הוא אינו מבקש להפוך את הממשלה לחסינה מביקורת. הוא אינו מבקש להפוך את צה״ל לחסין משאלות מוסריות. דמוקרטיה בריאה זקוקה לביקורת נוקבת, לאופוזיציה חריפה, לעיתונות חופשית, לאזרחים שמסרבים למחוא כפיים לשלטון רק מפני שהוא נבחר. אך דמוקרטיה אינה מעניקה רישיון להפוך כל יריב לאויב, כל מתנגד ל״תת אדם״, כל ציבור ל״טפילי״, כל ערוץ תקשורת יריב למטרה של סגירה, וכל מחלוקת על מדיניות מלחמה להאשמה שמצטיירת בעולם כאילו ישראל הורגת ילדים מתוך תחביב.
כאן נפתח הדיון האמיתי על יאיר גולן. לא עצם הביקורת היא הבעיה. הבעיה היא הדפוס. גולן אינו מסתפק בטענה שהממשלה טועה. הוא אינו מסתפק בטענה שהמדיניות מסוכנת. הוא אינו מסתפק באזהרה מפני שחיתות, קיצוניות או אובדן דרך. הוא חוזר שוב ושוב לשפת קצה: דימויים היסטוריים כבדים מן הזיכרון היהודי, ביטויי דה־הומניזציה, סימון ציבורים שלמים, אמירות שמעניקות חומר גלם לתעמולה אנטי־ישראלית, ואיומים פוליטיים כלפי כלי תקשורת ומינויים ביטחוניים בכירים.
הדפוס הזה מחייב דיון ציבורי נוקב. לא די לשאול אם כל משפט עומד לבדו במבחן הפלילי. השאלה העמוקה יותר היא אם אדם שמבקש להנהיג מחנה פוליטי בישראל מסוגל לשאת באחריות שמילותיו מייצרות. חופש הביטוי מגן על אמירות קשות. הוא אינו פוטר מנהיגים מן האחריות הציבורית, המוסרית והלאומית הנלווית להן. ככל שמעמדו של הדובר בכיר יותר, ככל שעברו הביטחוני משמעותי יותר, וככל שהעולם מאזין לדבריו כבעל סמכות פנימית, כך אחריותו גדלה.

נאום “זיהוי התהליכים”: הרגע שבו הזיכרון הלאומי הפך לכלי רטורי מסוכן.
כדי להבין את שורשי הדפוס, צריך לחזור ל־4 במאי 2016. באותו ערב, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נשא גולן, אז סגן הרמטכ״ל, את הנאום שנודע מאז כ״נאום זיהוי התהליכים״. הנאום נישא במכון משואה בתל יצחק, במעמד טעון במיוחד, בשעה שבה הזיכרון היהודי, הטראומה הלאומית והמצפן המוסרי הישראלי מתכנסים למקום אחד. גולן דיבר על תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה ובגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, וטען כי ניתן למצוא עדות להם גם כאן, בישראל של שנת 2016.
עצם הדרישה לחשבון נפש מוסרי אינה פסולה. להפך. חברה דמוקרטית וריבונית שמחזיקה בכוח צבאי אדיר חייבת לבחון את עצמה ללא הרף. צה״ל חייב לשמור על טוהר הנשק. מדינה יהודית חייבת להיאבק בגזענות, בהתבהמות, בשנאת האחר ובקהות מוסרית. מי שמבקש להתריע מפני הידרדרות מוסרית אינו אויב המדינה. לעיתים הוא ממלא תפקיד הכרחי. חברה שאינה בודקת את עצמה מאבדת את יכולתה לתקן. צבא שאינו בוחן את עצמו מאבד את מצפונו. מדינה שאינה מסוגלת לשאול שאלות קשות על עצמה עלולה להידרדר דווקא בשם הביטחון.
אבל השואה אינה מחסן דימויים רגיל. גרמניה הנאצית אינה מטאפורה זמינה לכל מחלוקת חברתית. כאשר סגן רמטכ״ל ישראלי מדבר בטקס יום השואה על תהליכים שהתרחשו באירופה ובגרמניה לפני השואה ומוצא להם עדות בחברה הישראלית, הוא אינו רק מעורר מחשבה. הוא מפעיל מטען היסטורי אדיר. גם אם הבהיר לאחר מכן שלא ביקש להשוות את צה״ל או את מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, הדימוי כבר השתחרר. המשפט יצא לעולם. הוא נחת במערכת הפוליטית, עבר לאולפנים, נכנס לתודעה הציבורית, והפך מאז לנקודת ייחוס קבועה בוויכוח על דמותו.
מנהיג אחראי אינו נבחן רק בכוונתו הפנימית. הוא נבחן גם ביכולתו לצפות כיצד דבריו ייקלטו, מי ישתמש בהם ומה הם יעשו לאחר שיעזבו את פיו. איש צבא בכיר יודע זאת היטב. הוא יודע שמילה אינה רק מילה. היא מסר. היא סימן. היא כיוון רוח. כאשר סגן רמטכ״ל מדבר, המילים אינן שייכות עוד רק לו. הן מקבלות משקל של עדות מערכתית. בעולם עוין לישראל, ציטוט של בכיר ביטחוני ישראלי לשעבר הופך במהירות לכלי הסברה נגד ישראל. מי שמחפש להציג את ישראל כמדינה שמידרדרת מוסרית אינו צריך להמציא את כל הטיעון בעצמו; הוא רק שולף את דברי הגנרל הישראלי ומצמיד להם את הפרשנות שנוחה לו.
כאן נוצר הנזק. לא משום שאסור לחשוב על מוסר, אלא משום שהאזהרה המוסרית נקשרה בדימוי היסטורי שהאפקט שלו חזק בהרבה מן הטענה עצמה. גולן ביקש אולי לעורר חשבון נפש. בפועל, הוא יצר פצע ציבורי. הוא החליף דיון על תופעות מסוכנות בדיון על השוואה לנאציזם. הוא החליש את הביקורת הרצינית באמצעות כלי רטורי קיצוני מדי. במקום לשאול כיצד מתקנים תופעות של התבהמות או גזענות, הציבור נגרר לשאלה האם סגן הרמטכ״ל השווה את ישראל לגרמניה שלפני השואה.
זהו הרגע שבו התגבשה התבנית: אמירה חריפה מאוד, זעזוע ציבורי, הבהרה מאוחרת, והמשך שימוש באותו כלי רטורי של קצה. לא מדובר בטכניקה תמימה. זו שפה שמבינה שהסערה היא חלק מן המסר. היא מניחה שהזעזוע עצמו משרת מטרה פוליטית. אך כאשר הזעזוע חוזר שוב ושוב, הוא מפסיק להיות אזהרה והופך לשיטת פעולה. דמוקרטיה אינה יכולה להתנהל כאשר כל ביקורת נעטפת בדימוי קיומי, וכל מחלוקת הופכת לעדות על הידרדרות היסטורית כוללת. שפת קצה אולי מעוררת תשומת לב; היא אינה בונה אמון, אינה מתקנת מוסדות ואינה מחזקת חוסן לאומי.

בינואר 2022 הגיע הדפוס הזה לשיא נוסף. גולן, אז סגן שרת הכלכלה מטעם מרצ בממשלת בנט־לפיד, התייחס לאירועים חמורים שיוחסו לצעירים ממאחז חומש. על פי הדיווחים, האירועים כללו תקיפה, פגיעה ברכוש והשחתת מצבות. גולן כינה את המעורבים “תתי אדם”, תיאר אותם כאנשים בזויים וכקלקולו של העם היהודי, וקרא לפנותם בכוח.
כאן צריך לדייק. אם אנשים תקפו חפים מפשע, השחיתו קברים, פגעו ברכוש או עברו עבירות אחרות, המדינה חייבת לאכוף את החוק. אין חסינות אידיאולוגית לעבריינות. מתיישב שמבצע עבירה אינו מקבל פטור מפני שהוא מתיישב. אדם שמרים יד על אדם אחר, משחית קבר או פוגע ברכוש צריך להיחקר, לעמוד לדין ולהיענש לפי חוק. ריבונות אמיתית אינה מגינה על עבריינות של המחנה “שלנו”. היא אוכפת חוק גם כאשר האכיפה מכאיבה פוליטית.
אבל מדינת חוק אינה מכנה עבריינים “תתי אדם”. היא אינה שוללת את אנושיותם. היא אינה מחליפה כתב אישום בביטוי שמוריד אדם מתחת לסף האנושי. הביטוי “תתי אדם” אינו כלי משפטי, אינו ניתוח מדיני ואינו ביקורת מוסרית מדויקת. הוא ביטוי של דה־הומניזציה. הוא מסמן בני אדם כמי שאינם שייכים עוד במלואם למשפחת האדם. דווקא אדם שמזהיר מפני “תהליכים” היסטוריים היה אמור להבין טוב מכולם את הסכנה שבשפה כזאת.
גולן הבהיר כי דבריו כוונו למשחיתי קברים, תוקפי תמימים והורסי רכוש, ולא לכלל ציבור המתיישבים. ההבהרה הזאת חשובה. היא מונעת הכללה שלא נאמרה במפורש. אך היא אינה מוחקת את הבעיה. גם עבריין נשאר אדם. המדינה רשאית לעצור אותו, להעמיד אותו לדין ולהעניש אותו. היא אינה אמורה להפקיע ממנו את אנושיותו. שפה שמוחקת את צלם האדם אינה מחזקת את שלטון החוק. היא מזהמת אותו.
התגובות החריפות לא הגיעו רק מן הימין. גם ראש הממשלה נפתלי בנט גינה את הדברים. יאיר לפיד קרא לשיח מכבד והוגן. גם מתוך מרצ נשמעו הסתייגויות. הדבר חשוב משום שהוא מוכיח שהבעיה אינה רק מחנאית. לא מדובר רק ברגישות של מתיישבים או בזעם של יריביו הפוליטיים. עצם השימוש בביטוי “תתי אדם” קומם גם מי שלא מזדהים עם חומש, גם מי שמתנגדים לאלימות יהודית, וגם מי שמאמינים באכיפה נחושה נגד פורעי חוק.
כאן מתגלה הסתירה העמוקה בדמותו הציבורית של גולן. הוא מציג את עצמו כמגן הדמוקרטיה, כמזהיר מפני פשיזם, כמי שנאבק בשנאת האחר. אך דווקא הוא משתמש בביטוי שמפשיט את היריב מאנושיותו. אי אפשר להיאבק בדה־הומניזציה באמצעות דה־הומניזציה. אי אפשר להגן על חברה מוסרית באמצעות מילים שמוחקות את אנושיותו של אדם. אי אפשר לטעון למוסר עליון ובאותה נשימה להשתמש בביטוי שממנו חברה מוסרית אמורה להירתע.
הביטוי הזה לא תיקן עוול. הוא הרחיב את השבר. הוא הפך דיון שהיה אמור להתמקד באכיפת חוק לדיון על ביזוי בני אדם. הוא העניק למתנגדי גולן הוכחה נוספת לכך שהאיש שמזהיר מפני שפה מסוכנת משתמש בעצמו בשפה מסוכנת. הוא גם הוכיח כי בעיניו, במקרים מסוימים, זעם מוסרי מצדיק שפה שמוחקת את הגבול בין עבריינות לבין שלילת אנושיות.
הבעיה חמורה עוד יותר מפני שהשפה הזאת אינה נשארת נקודתית. מי שמתרגל לכנות יריב אידיאולוגי בביטוי ששולל את אנושיותו, פותח פתח להרחבה. היום מדובר בפורעי חוק בחומש. מחר מדובר בציבור אידיאולוגי רחב יותר. כאשר הלשון מאבדת גבול, הפוליטיקה מאבדת רסן. מי שמבקש להנהיג מדינה אינו יכול להרשות לעצמו לנהל את המחלוקת מן המקום שבו היריב כבר אינו אדם אלא תקלה מוסרית שיש לסלק.

הדיון על החברה החרדית, גיוס בני הישיבות, לימודי הליבה, השתתפות בשוק העבודה, תקציבים ושוויון בנטל הוא אחד הדיונים החשובים ביותר לעתיד מדינת ישראל. ישראל אינה יכולה להתחמק ממנו. מדינה שנלחמת על קיומה אינה יכולה להתעלם מן השאלה מי משרת ומי אינו משרת. כלכלה מודרנית אינה יכולה להתעלם מהשאלה מי עובד, מי משלם מסים, מי נושא בנטל הכלכלי ומי נשען על מערכות ציבוריות. חברה אזרחית בריאה אינה יכולה להמשיך לדחות את שאלת החוזה בין זכויות לחובות.
ביקורת על ההנהגה החרדית לגיטימית. ביקורת על מודלים תקציביים לגיטימית. דרישה לגיוס, לשירות אזרחי, ללימודי ליבה ולהשתלבות בשוק העבודה לגיטימית. אפשר ואף צריך לנהל דיון קשה על אחריות הציבור החרדי לעתיד המדינה. אך גם כאן גולן בחר להשתמש בשפה שמסמנת ציבור שלם. כאשר ביקורת על מודל חברתי או פוליטי הופכת לכינוי “אוכלוסייה טפילה”, השפה עוברת מן הדיון במדיניות אל סימון קולקטיבי של בני אדם כנטל ביולוגי, כלכלי ומוסרי על הגוף הלאומי.
המונח “טפיל” אינו רק ביטוי של כעס. הוא אינו רק מילה חריפה. הוא מסמן יצור שחי על גופו של אורגניזם אחר, ניזון ממנו, מחליש אותו ומאיים על בריאותו. כאשר משתמשים במונח הזה כלפי ציבור שלם, השפה אינה מציעה פתרון. היא מייצרת הדרה. היא אינה משכנעת חרדים להשתלב. היא גורמת להם להתבצר. היא אינה בונה חוזה אזרחי חדש. היא מעמיקה תחושת רדיפה וניכור. היא אינה מייצרת אחריות. היא מייצרת השפלה.
מנהיגות אינה אמנות העלבון. היא אינה נמדדת ביכולת להטיח את המילה הפוגענית ביותר. מנהיג אמיתי יודע לומר אמת קשה בלי להפוך ציבור שלם למחלה חברתית. הוא יודע לתבוע חובות בלי למחוק כבוד. הוא יודע לדבר על גיוס, עבודה, לימודי ליבה ומסים בלי להציג אוכלוסייה שלמה כנטל טפילי. דווקא אדם שמבקש להנהיג מחנה דמוקרטי־ליברלי אמור להבין כי אי אפשר לבנות מדינה משותפת באמצעות שפה שמפקיעה מציבור שלם את מקומו הלגיטימי בתוך החברה.
הדפוס חוזר. במקום להפריד בין הנהגה פוליטית לבין ציבור, בין מדיניות לבין בני אדם, בין דרישה לשוויון בנטל לבין ביזוי קולקטיבי, גולן בוחר שוב במילה שמכה חזק. היא מייצרת כותרת. היא מגייסת מחיאות כפיים אצל מי שכבר כועסים. אך היא אינה מקרבת פתרון. היא חורכת את הקרקע שעליה פתרון כזה צריך לצמוח.
החברה החרדית אינה פטורה מביקורת. להפך. היא חייבת להתמודד עם שאלות קשות על שירות, עבודה, חינוך, תקציבים וחובות אזרחיות. אך מדינה אינה יכולה לשלב ציבור באמצעות השפלתו. מי שרוצה לשנות מציאות חייב להבחין בין מאבק פוליטי לגיטימי לבין סימון אנושי פוגעני. גולן, גם כאן, בוחר שוב ושוב בשפה שמחזקת את המחנה הכועס אך מחלישה את היכולת להנהיג את כלל החברה הישראלית.

במאי 2025 עורר גולן סערה נוספת כאשר אמר בריאיון כי ישראל נמצאת בדרך להיות מדינה מוקצית בין העמים, כמו דרום אפריקה של פעם, אם לא תחזור להתנהל כמדינה שפויה. הוא הוסיף כי מדינה שפויה אינה מנהלת לחימה נגד אזרחים, אינה הורגת תינוקות כתחביב ואינה מציבה לעצמה מטרות של גירוש אוכלוסייה.
מותר לבקר את מדיניות המלחמה. מותר לטעון שהממשלה נכשלה. מותר לדרוש עסקת חטופים. מותר להתריע מפני פגיעה באזרחים. מותר להתנגד לגירוש אוכלוסייה. מותר להזהיר מפני בידוד בינלאומי. דמוקרטיה אינה מפסיקה להיות דמוקרטיה בזמן מלחמה. גם בשעת חירום, ואולי דווקא בשעת חירום, יש מקום לביקורת.
אבל הביטוי “הורגת תינוקות כתחביב” אינו ביקורת מדיניות רגילה. הוא אינו אומר רק שהמלחמה גורמת לפגיעה באזרחים. הוא אינו אומר רק שהממשלה פועלת בחוסר אחריות. הוא מציג את ישראל, כפי שרבים הבינו את הדברים, כמדינה שפוגעת בילדים מתוך אדישות רצחנית, אכזריות או חפץ. גולן טען כי דבריו כוונו לממשלה ולא לחיילי צה״ל. אך ההסבר הזה אינו מסלק את הנזק. בזירה הבינלאומית ההבחנה בין ממשלת ישראל, מדינת ישראל וצה״ל מיטשטשת במהירות. אויבי ישראל אינם מתעכבים על ההבהרה. הם אינם מציגים את ההקשר המלא. הם אינם מסבירים שמדובר בביקורת פנימית על ממשלה מסוימת. הם לוקחים את המשפט, מתרגמים אותו, מצמידים אליו את המעמד של הדובר, ומשתמשים בו נגד ישראל.
במלחמה המודרנית אין גבול חד בין שדה הקרב לבין שדה התודעה. חיילים נלחמים בעזה, בלבנון או בגבולות אחרים; במקביל, ישראל נלחמת בבתי דין, באולפנים, באקדמיה, ברשתות חברתיות, בארגונים בינלאומיים ובזירה הדיפלומטית. כל משפט של בכיר ישראלי לשעבר יכול להפוך לכלי. לא משום שהוא התכוון לכך, אלא משום שכך פועלת מלחמת הלגיטימציה.
כאשר אלוף במילואים, סגן רמטכ״ל לשעבר ויו״ר מפלגה ישראלית אומר משפט כזה, הוא מעניק ליריבי ישראל חומר גלם חריג. הם יכולים לומר: איננו צריכים להמציא; הנה גנרל ישראלי אומר. זו בדיוק הסכנה. לא צריך לקבוע שגולן ביקש לסייע לאויבי ישראל. אין צורך לייחס לו מניע כזה. די להבין כי במבחן התוצאה, משפטים כאלה עלולים לסייע למי שמבקשים להציג את ישראל כמדינה שאיבדה כל זכות להגן על עצמה.
הנזק אינו רק הסברתי. הוא פוגע גם בחוסן הפנימי. חיילי צה״ל שנלחמים בשטח צריכים לדעת שהוויכוח הפוליטי בבית אינו הופך אותם לנאשמים קולקטיביים. מפקדים צריכים לדעת שביקורת על הדרג המדיני אינה מתורגמת בעולם להאשמת הצבא ברצח ילדים מתוך תחביב. משפחות שכולות צריכות לדעת שהכאב שלהן אינו הופך לחומר גלם במלחמת מסרים. הציבור הישראלי צריך לדעת שגם כאשר הממשלה מותקפת, המדינה אינה מסומנת כישות בלתי שפויה.
גולן יכול היה לנסח ביקורת חריפה מאוד בלי הביטוי הזה. הוא יכול היה לומר שהממשלה מנהלת מלחמה מסוכנת. שהוא חושש מאובדן לגיטימציה. שהוא מתנגד לגירוש. שהוא דורש מדיניות מוסרית יותר. שהוא דורש להחזיר את החטופים. הוא בחר בביטוי שמצית תבערה במקום לפתוח דיון. זו אינה ביקורת חזקה יותר. זו ביקורת שאיבדה רסן.
בזמן מלחמה, אובדן רסן לשוני אינו עניין אסתטי. הוא עניין אסטרטגי. המשפטים האלה אינם נשארים בבית. הם יוצאים אל האויב. הם יוצאים אל בתי הדין. הם יוצאים אל קמפיינים נגד ישראל. הם יוצאים אל סטודנטים באוניברסיטאות זרות, אל עיתונאים עוינים, אל תנועות חרם, אל דוברים שמחפשים בכל מחיר קול ישראלי פנימי שיצדיק את מסקנתם מראש. מנהיג שאינו מבין זאת אינו מבין את שדה הקרב של המאה ה־21. מנהיג שמבין זאת ובכל זאת בוחר בביטוי כזה, נושא באחריות כבדה לנזק הציבורי שהוא מחולל.

בשנת 2024, לאחר בחירתו לראשות מפלגת העבודה, פורסמו דברים של גולן על אי־ציות אזרחי ועל שימוש במילואים כאמצעי לחץ פוליטי. לפי הדיווחים, הוא דיבר על כך שהאיום הקטן ביותר באי־ציות אזרחי הכניס את נתניהו ללחץ כבד, וכאשר נשאל מהי דוגמה לאי־ציות אזרחי, השיב בנוסח של אי־התייצבות למילואים עד שהממשלה מתחלפת. לאחר מכן נטען בשמו כי הניסיון להדביק לו קריאה לסרבנות הוא מניפולציה, והוא הבהיר כי בזמן מלחמה אין לסרב לשרת.
גם כאן ההבהרה חשובה, אך אינה מסיימת את הדיון. אי־ציות אזרחי הוא כלי מוכר במסורות דמוקרטיות. יש מצבים שבהם אזרחים רואים במדיניות מסוימת פגיעה חמורה במבנה המשטרי או במוסר הציבורי, ומבקשים להפעיל לחץ אזרחי. אך במדינת ישראל, אי־ציות הנוגע לשירות מילואים אינו דומה להפגנה בכיכר, לשביתה אזרחית או לחסימת כביש. צה״ל נשען על מערך מילואים חיוני. כשירותו נשענת על אמון, על התייצבות ועל הידיעה שביום פקודה משרתים גם כאשר מתנגדים לממשלה.
כאשר אלוף במילואים מדבר על מילואים ככלי לחץ פוליטי, הציבור אינו שומע רק רעיון מחאתי. הוא שומע מפקד לשעבר שמכיר את נקודות התורפה של המערכת. הוא שומע אדם שיודע מה המשמעות המבצעית של פגיעה בהתייצבות. הוא שומע בכיר לשעבר שמבין כי עצם האיום על שירות מילואים יכול לזעזע ממשלה. לכן האחריות כאן חריגה במיוחד.
צבא העם אינו יכול להפוך לנשק מחאתי. הוא אינו יכול להפוך לכפתור לחץ של מחנה פוליטי אחד נגד מחנה אחר. אם היום מחנה אחד משתמש במילואים בשם הדמוקרטיה, מחר מחנה אחר ישתמש בהם בשם ההתיישבות, הדת, הריבונות או הביטחון. ברגע שהשירות הופך למכשיר התניה פוליטי, צה״ל מפסיק להיות צבא המדינה ומתחיל להיראות כצבא של מחנות. זהו מדרון מסוכן במיוחד במדינה מוקפת אויבים.
גולן, דווקא בגלל עברו הצבאי, היה חייב לשמור על הגבול הזה בקפדנות מוחלטת. אפשר להיאבק בממשלה. אפשר להפגין נגדה. אפשר להפיל אותה בקלפי. אפשר להוביל מחאה רחבה. אך אסור להכניס את עצם ההתייצבות למילואים אל תוך ארגז הכלים הפוליטי. מי שעושה זאת, גם ברמז, גם בדיון תיאורטי, וגם אם הוא מסייג לאחר מכן, פוגע בעקרון יסוד של הביטחון הלאומי.
מדינה שנלחמת על קיומה אינה יכולה להרשות לעצמה מצב שבו שירות המילואים הופך למטבע פוליטי. החוזה הבסיסי פשוט: מחליפים ממשלות בקלפי, לא במערך המילואים. מתנגדים למדיניות בהפגנות, במאמרים, במפלגות, בעתירות ובמערכת הבחירות. אך ההתייצבות להגנת המדינה אינה תלויה בשאלה אם הממשלה מוצאת חן בעיני המשרת. מי שמטשטש את הגבול הזה, גם מתוך כעס אמיתי, גם מתוך חרדה לדמוקרטיה, פותח פתח שמדינה מוקפת אויבים אינה יכולה להרשות לעצמה.

דבריו של גולן על ערוץ 14 מוסיפים רובד אחר לדפוס. לפי דיווחים עדכניים, גולן כינה את ערוץ 14 “ערוץ תעמולה” ואמר כי יש לפעול לסגירתו או להחזירו לכללים עיתונאיים בסיסיים, תוך הצבת האפשרות של סגירה אם לא יעמוד בהם. גם אם הניסוח המדויק השתנה בין ריאיון לריאיון, עצם השימוש באפשרות סגירת כלי תקשורת מזוהה פוליטית מעלה שאלה דמוקרטית חריפה.
אין צורך לאהוב את ערוץ 14 כדי להגן על זכותו להתקיים. אפשר לבקר את הערוץ בחריפות. אפשר לטעון שהוא מוטה. אפשר לטעון שהוא מערבב חדשות ודעה. אפשר לטעון שהוא משרת קו פוליטי. אפשר לדרוש רגולציה, שקיפות, כללי אתיקה, הבחנה ברורה יותר בין חדשות לפרשנות ופיקוח הוגן. אבל סגירת ערוץ היא צעד אחר לגמרי.
כאשר מנהיג פוליטי אומר כי אם יעלה לשלטון יפעל נגד כלי תקשורת המזוהה עם יריביו, הוא אינו רק מבקר עיתונות. הוא מציג תפיסה של כוח שלטוני. הוא מאותת כי שלטון עתידי יקבע איזה כלי תקשורת לגיטימי ואיזה אינו לגיטימי. זו סכנה שכל אדם דמוקרטי אמור לזהות מיד. היום זה ערוץ 14. מחר זה כל כלי תקשורת אחר שהשלטון החדש יגדיר כ״תעמולה״.
השימוש במונח “דמוקרטיה מתגוננת” אינו פותר את הבעיה. דמוקרטיה מתגוננת אמורה להגן על עצמה מפני אלימות, טרור, חתירה אלימה תחת המשטר או גזענות מסוכנת. היא אינה אמורה להפוך למפתח כללי להשתקת ערוץ פוליטי שאינו נוח למחנה השלטוני. דווקא מי שמציג את עצמו כמגן הדמוקרטיה חייב להיזהר מהפעלת כוח שלטוני נגד כלי תקשורת יריב.
כאן שוב מתגלה הפער בין הדימוי לבין הכלי. גולן מזהיר מפני סתימת פיות, אך מדבר על סגירת ערוץ. הוא מזהיר מפני כוחנות, אך משתמש בשפה כוחנית. הוא מזהיר מפני השתלטות פוליטית, אך מציע להשתמש בכוח השלטון כדי להכריע שחקן תקשורתי שאינו נוח לו. דמוקרטיה אינה מוכיחה את חוזקה כאשר היא משתיקה את הקול שמכעיס אותה. היא מוכיחה את חוזקה כאשר היא מאפשרת לו להתקיים, תוך אכיפת כללים שווים, שקופים ומוגדרים מראש.
כאן אין צורך להגן על ערוץ מסוים כדי להגן על העיקרון. העיקרון רחב יותר מן הערוץ עצמו. שלטון אינו אמור להכריע מי רשאי לשדר על בסיס הזדהות פוליטית. אם ערוץ מפר חוק, יש כלים משפטיים ורגולטוריים. אם ערוץ מפר כללי אתיקה, יש מנגנוני פיקוח. אם ערוץ משדר תעמולה, הציבור רשאי להעניש אותו באמון ובצפייה. אך כאשר מנהיג פוליטי הופך את סגירתו לאפשרות שלטונית, הוא חוצה גבול מסוכן בין ביקורת על תקשורת לבין שליטה פוליטית במרחב התקשורתי.

באפריל 2026 התפרסמו דבריו של גולן על ראש השב״כ דוד זיני ועל ראש המוסד המיועד רומן גופמן. לפי הדיווחים, גולן תקף את מינויו של זיני, הגדיר אותו בלתי ראוי, ואמר כי כאשר מחנהו ייבחר, זיני “ילך הביתה”. ביחס לגופמן, הוא דיבר על הצורך לבחון האם יפעל למען ביטחון ישראל ולא למען ביטחונו הפוליטי של נתניהו. בדיווחים הופיעה גם הבטחה “לנקות את המערכת”.
מותר לבקר מינויים ביטחוניים. מותר להתנגד למינוי ראש שב״כ. מותר לשאול אם מועמד מסוים מתאים לתפקיד. מותר לטעון שממשלה מסוימת ממנה בעלי תפקידים מטעמים פוליטיים. במדינה דמוקרטית, גם ראשי מערכות ביטחון אינם חסינים מביקורת. אך יש הבדל בין ביקורת עניינית לבין שפת טיהור.
מדינת ישראל אינה אורווה, ופקידי ציבור או מפקדים בכירים אינם לכלוך. אם מינוי מסוים פסול, צריך להסביר מדוע. אם יש ניגוד עניינים, צריך לחשוף אותו. אם יש בעיה מקצועית, צריך לנמק אותה. אבל שפת “ניקוי” המערכת מחליפה בירור ממלכתי בתודעת כיבוש מוסדי. היא אומרת לציבור שכל מי שמונה בידי הממשלה היריבה עלול להיחשב גוף זר שיש לסלקו. היא מעבירה מסר מסוכן לכל שדרת הפיקוד: אם תמונו בתקופה מסוימת, המחנה הבא עלול לראות בכם שלל פוליטי של הצד היריב.
זהו בדיוק הדבר שגולן מזהיר מפניו כאשר הוא מאשים את יריביו בפוליטיזציה של מוסדות המדינה. הוא טוען שהוא מגן על הממלכתיות, אך מאמץ בעצמו שפה שממסגרת את מערכות הביטחון כמרחב שצריך לנקות לאחר ניצחון פוליטי. ממלכתיות אינה קבלת כל מינוי. ממלכתיות פירושה תיקון לפי כללים, לא טיהור לפי מחנה. ממשלה חדשה רשאית לעצב מדיניות ולבחון מינויים, אך היא חייבת לעשות זאת בנימוק, בהליך, בזהירות ובכבוד למקצועיות המוסדות. אחרת היא מחליפה פוליטיזציה אחת בפוליטיזציה נגדית.
המסר המסוכן בשפה הזאת אינו נוגע רק לזיני או לגופמן. הוא נוגע לכל שדרת השירות הציבורי והביטחוני. אם כל מינוי בכיר הופך מיד לסימון מחנאי, ואם כל חילופי שלטון מביאים איתם הבטחה “לנקות” את מי שמונה קודם, המדינה מאבדת את עמוד השדרה הממלכתי שלה. מערכות הביטחון זקוקות לביקורת, אך הן אינן יכולות לתפקד כאשר כל ראש ארגון יודע שמינויו יתפרש כעדות לנאמנות פוליטית ולא כמינוי מקצועי. מי שמבקש לשקם אמון אינו יכול להתחיל בשפה שמעמיקה את החשד שכל מוסד הוא שלל של מחנה.

כאן מגיעים ללב העניין. במקרה של יאיר גולן, אי אפשר להסתפק בטענה הכללית שכולם מדברים בחריפות. הטענה הזאת מטשטשת את העיקר. גולן אינו עוד פעיל מחאה, אינו עוד חבר פאנל באולפן, ואינו עוד פוליטיקאי שמנסה לייצר כותרת. הוא אלוף במילואים, סגן רמטכ״ל לשעבר ואדם שהציבור מזהה עם מערכת הביטחון, עם הפיקוד הבכיר ועם סמכות ממלכתית. לכן כל משפט שלו נושא משקל אחר.
זהו הפרדוקס של הגנרל: ככל שסמכותו הציבורית נשענת יותר על שירותו הביטחוני, כך גוברת חובתו להיזהר שלא להפוך את אותה סמכות לכלי שמחליש את הלגיטימציה של המדינה שלמענה שירת. שירותו הצבאי אינו מעניק לו פטור מאחריות לשונית. הוא מחמיר את האחריות הזאת. מי שקיבל מן המדינה דרגות, פיקוד, סמכות ואמון אינו יכול להשתמש במעמד הזה כדי להחליש את אותה מדינה בזירת הלגיטימציה.
כאשר גולן תוקף את ישראל, את מדיניותה, את המתיישבים, את החרדים, את הממשלה, כלי תקשורת יריב או מינויים ביטחוניים, הוא אינו מדבר כאדם פרטי בלבד. הוא מדבר מתוך הון ציבורי שנבנה על מדים, דרגות, פיקוד ואמון לאומי. המשקל הזה מחייב רף אחר. אדם שבא מתוך לב מערכת הביטחון אינו רשאי להשתמש באותה קלות שבה משתמש פעיל פוליטי זועם. הוא יודע כיצד אויבי ישראל קוראים משפטים כאלה. הוא יודע כיצד ארגונים בינלאומיים שולפים ציטוטים של בכירים ישראלים לשעבר. הוא יודע כיצד חיילים ומפקדים שומעים אמירות שמציגות את ישראל כמדינה שאיבדה שפיות מוסרית. הוא יודע כיצד הציבור מפרש ביטויים כמו “תתי אדם”, “אוכלוסייה טפילה”, “הורגת תינוקות כתחביב”, “ערוץ תעמולה שצריך לסגור”, או “ניקוי” מינויים ביטחוניים.
אם אדם במעמדו אינו מבין את עוצמת המילים האלה, הבעיה חמורה. אם הוא מבין ובכל זאת בוחר בהן שוב ושוב, הבעיה חמורה שבעתיים. הדיון בגולן אינו דיון על נימוס. הוא אינו דיון על סגנון תקשורתי. הוא דיון על אחריות לאומית של אדם שמבקש להנהיג מחנה פוליטי בישראל בעודו משתמש בשפה שמערערת את הבסיס שעליו הנהגה כזאת אמורה לעמוד.
גולן מבקש להציג את עצמו כאיש ממלכתי שמזהיר מפני הידרדרות דמוקרטית. בפועל, פעם אחר פעם, הוא בוחר בשפה שמחלישה ממלכתיות, מעמיקה קרע פנימי ומעניקה תחמושת למי שמבקשים לפגוע בישראל מבחוץ. הפער הזה הוא לב העניין. גולן אינו נבחן לפי סטנדרט של יריביו. הוא נבחן לפי הסטנדרט שהוא עצמו מבקש לייצג. מי שמדבר בשם דמוקרטיה אינו יכול לאיים בסגירת ערוץ תקשורת. מי שמדבר בשם מוסר אינו יכול להשתמש בביטוי “תתי אדם”. מי שמדבר בשם צה״ל אינו יכול לנסח משפט שנקלט בעולם כאילו ישראל הורגת תינוקות מתוך תחביב. מי שמדבר בשם ממלכתיות אינו יכול להבטיח “ניקוי” מוסדי כאילו מערכות המדינה הן שלל פוליטי. ומי שמדבר בשם אחריות לאומית אינו יכול להפוך את שפת הקצה לשיטת פעולה.
כאן בדיוק עובר הקו. גולן רשאי לבקר. הוא רשאי לתקוף את הממשלה. הוא רשאי להתריע מפני סכנות. הוא רשאי להתנגד למדיניות מלחמה, למינויים ביטחוניים, לערוץ תקשורת או לתופעות אלימות בהתיישבות. אבל הוא אינו רשאי להסתתר מאחורי המילה “ביקורת” כאשר הוא משתמש שוב ושוב בשפה שמוחקת הבחנות יסוד: בין ממשלה למדינה, בין מדיניות לצה״ל, בין עבריין לציבור שלם, בין כלי תקשורת יריב לאויב משטרי, ובין תיקון מוסדי לטיהור פוליטי. זו אינה ביקורת חזקה יותר. זו ביקורת שאיבדה רסן.
גולן אינו עומד כאן לדין על זכותו לדבר. הוא עומד למבחן ציבורי על השאלה אם הוא מסוגל לשאת באחריות שמילותיו יוצרות. דמוקרטיה אינה רק זכות לדבר. היא גם אחריות לדעת מה הדיבור מחולל. מי שמבקש להנהיג את ישראל אינו יכול לשרוף את שפת ההנהגה בשם התרסה רגעית. הוא חייב להוכיח שהוא מסוגל לבקר מבלי לפרק, להתריע מבלי להשפיל, ולהילחם על עמדתו מבלי להחליש את המדינה בזירה שבה אויביה מחפשים כל סדק.

דיון רציני חייב להבחין בין שלושה מישורים: המישור הפלילי, המישור הציבורי והמישור הלאומי. לא כל אמירה חמורה היא עבירה פלילית. לא כל משפט מסוכן מוביל לחקירה. לא כל התבטאות שמחלישה חוסן לאומי עומדת בהכרח בתנאי עבירת ההסתה. המשפט הפלילי דורש יסודות מוגדרים. הסתה לאלימות דורשת קריאה לאלימות או עידוד ממשי למעשה אלימות בנסיבות מסוימות. הסתה לגזענות דורשת יסודות אחרים. לכן אין להשתמש במילה “הסתה” כפטיש פוליטי חסר הבחנה.
אבל גם אין להסתתר מאחורי הרף הפלילי. חברה דמוקרטית אינה אמורה לחכות לכתב אישום כדי להציב גבול מוסרי וציבורי. יש אמירות שאולי אינן עוברות את סף הפלילים, אך עדיין פוגעות בחוסן הלאומי, מרעילות את השיח, מספקות תחמושת ליריבי המדינה, מחלישות אמון במערכות ומעמיקות שנאה פנימית. המרחב הציבורי רחב מן המשפט הפלילי. הציבור רשאי לגנות גם אמירה שאינה עבירה. מפלגה רשאית לדרוש ממנהיגה אחריות גם כאשר אין מקום לחקירה. עיתונות רשאית לבדוק דפוס ולא רק סעיף חוק.
במובן הזה, השאלה אינה רק אם גולן עבר עבירה. השאלה היא אם הוא עומד ברף האחריות שמנהיג ציבורי חייב להציב לעצמו. אדם שמבקש להוביל את המדינה אינו יכול להסתפק בטענה שדבריו אינם פליליים. גם ביטוי חוקי יכול להיות הרסני. גם אמירה מוגנת יכולה להיות בלתי אחראית. גם ביקורת מותרת יכולה להפוך לנשק פוליטי שמכוון פנימה ופוגע ביכולת של החברה להחזיק יחד בזמן מלחמה.
לכן הכותרת “הסתה מסוכנת” אינה חייבת להתפרש כקביעה פלילית. היא מתארת סכנה ציבורית: שפה שמסיתה את המרחב הציבורי מן הוויכוח אל ההוקעה, מן הביקורת אל הדה־לגיטימציה, מן התיקון אל סימון האויב הפנימי. זהו מרחב רחב מן הדין הפלילי, אך הוא אינו פחות חשוב ממנו. חוק יכול להעניש רק מקרים מסוימים. החברה חייבת להציב גבולות גם לפני שהמשפט נכנס לתמונה.

מדינה אינה מתפרקת רק מטילים, טרור, משבר כלכלי או כשל מודיעיני. מדינה מתפרקת גם כאשר אזרחיה מפסיקים לראות זה בזה חלק מאותו עם פוליטי. היא מתפוררת כאשר כל מחנה משוכנע שהצד השני אינו רק טועה אלא בוגד, אינו רק יריב אלא מחלה, אינו רק מתנגד אלא סכנה שיש לבער. השפה אינה קישוט. היא תשתית. היא בונה אמון או שורפת אותו.
הרטוריקה של גולן פוגעת בתשתית הזאת. היא משדרת לעולם שישראל היא מדינה חולה, מוקצית או בלתי שפויה. היא משכנעת חלק מתומכיו שהיריבים הפוליטיים אינם רק שוגים אלא מסוכנים מבחינה מוסרית. היא מסמנת קבוצות של אזרחים במילים שמרחיקות אותן מן הלגיטימיות הציבורית. היא מציגה כלי תקשורת יריב כיעד של סגירה. היא מתארת מערכת ביטחונית כמרחב שצריך לנקות. וכאשר פוליטיקה הופכת למלחמה של דה־לגיטימציה, אין עוד מקום אמיתי לוויכוח; נשאר רק מקום להכנעה.
בזמן מלחמה, הסכנה הזאת הופכת לאיום אסטרטגי. חיילים בחזית חייבים לדעת שהוויכוח הפוליטי בבית אינו הופך אותם למטרות בזירה הבינלאומית. משפחות שכולות ומשפחות חטופים חייבות לדעת שהכאב שלהן אינו הופך לחומר גלם במאבק מחנאי. אזרחים צריכים לדעת שגם אם הממשלה כושלת, המדינה אינה פסולה. וגם אם מדיניות מסוימת מסוכנת, צה״ל אינו אויב מוסרי.
גולן מטשטש את הגבולות האלה שוב ושוב. לעיתים הוא מבהיר. לעיתים הוא מסייג. לעיתים הוא טוען שהוציאו את דבריו מהקשרם. אך מנהיגות אינה יכולה להישען על הבהרות בדיעבד כמנגנון קבוע. כאשר שוב ושוב צריך להסביר למה לא התכוונת, ייתכן שהבעיה אינה רק בשומעים. ייתכן שהבעיה במילים שבחרת.
החוסן הלאומי של ישראל אינו נשען רק על כיפת ברזל, טנקים, מטוסים ומודיעין. הוא נשען על תחושת שותפות בסיסית. הוא נשען על הידיעה שגם בתוך מחלוקת קשה, היריב הפוליטי עדיין שייך לאותה מדינה. הוא נשען על אמון בכך שהביקורת אינה הופכת את המדינה לבלתי לגיטימית, את החיילים לפושעים, את התקשורת היריבה לאויב, ואת הציבור האחר לטפיל או לתת־אדם. כאשר מנהיג בכיר מחליש את ההבחנות הללו, הוא פוגע לא רק בסגנון. הוא פוגע בתשתית הנפשית של הריבונות.

יאיר גולן אינו הבעיה היחידה בשיח הישראלי המקצין, אך הוא אחד הסימפטומים הבולטים והמסוכנים שלו. ישראל זקוקה לאופוזיציה חזקה. היא זקוקה לביקורת חסרת רחמים על הממשלה, על ניהול המלחמה, על כשלים מוסריים, על מחדלים ביטחוניים ועל תופעות חברתיות מסוכנות. בדמוקרטיה חופשית, הביקורת היא מנוע של תיקון. אך מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת לבקר בלי להחריב, להתריע בלי לבזות, להיאבק בלי להפוך את המדינה למטרה נוחה עבור אויביה.
חופש הביטוי מגן על הזכות לומר דברים קשים, מרגיזים ומקוממים. הוא אינו מעניק פטור מאחריות לאומית. הקו האדום אינו עובר רק במקום שבו מתחילה עבירה פלילית. הוא עובר במקום שבו מנהיג ציבור מפסיק לראות ביריביו אזרחים ומתחיל לראות בהם חומר פסול, “תתי אדם”, “טפילים”, ערוץ שיש לסגור או מערכת שיש לנקות. שם הדמוקרטיה אינה מתחזקת. שם היא נסדקת.
אם יאיר גולן מבקש באמת להוביל חלופה שלטונית בישראל, עליו להוכיח שהוא מסוגל להניח בצד את הכלים הרטוריים המפרקים שלו. עליו להראות שהוא מסוגל להיאבק על עמדותיו בלי לשלול את אנושיותו של הצד האחר, בלי לספק תחמושת ליריבי ישראל, ובלי להפוך את שפת ההנהגה לשפת זעזוע מתמדת. עד שיעשה זאת, התבטאויותיו ימשיכו להציב סימן שאלה כבד על יכולתו להנהיג עם שנמצא בעיצומו של מאבק קיומי — עם שזקוק ליותר מממלכתיות של מילים; הוא זקוק למנהיגות של אחריות.
הריבונות מתחילה בשפה. חוסן מתחיל בהבחנה בין ביקורת לבין פירוק. מנהיגות מתחילה ביכולת לשלוט בכוח המילים לפני שהן הופכות לנשק. יאיר גולן רשאי לבקר את הממשלה, את המדיניות, את המינויים, את הערוצים ואת התופעות שהוא רואה כמסוכנות. אך הציבור רשאי — וחייב — לשאול האם האיש שמזהיר מפני חציית קווים אינו חוצה אותם בעצמו.